<h1>ראבי"ה סימן תתקע"ד</h1>
<h2>דף סב:</h2>
ראיתי תשובת אבא מרי נ"ע ר' יואל הלוי וזהו לשונו. לפי שראיתי יהודים המחזרים לקנות מיהודים אחרים שבא לידם טריפה ואח"כ מוכרים אותם לגוים ומרויחים וחוזרים וקונים טריפות אחרים מן היהודים ומוכרים לגוים. נתתי אל לבי ומצאתי בפ"ז דשביעית במשנה (ד') ומייתי לה בפרק כל שעה (כ"ג ע"א) צידי חיה ועופות ודגים שנתמנו להם מינין טמאים מותר למכרם ר' יהודה אומר אף מי שנתמנה לו לפי דרכו לוקח ומוכר ובלבד שלא תהא אומנתו בכך וחכמים אוסרים. ותו גרסינן לעיל מהך משנה (מ"ג) קליפי רימון והנץ שלו קליפי אגוזים והגרעינין יש להם שביעית ודמיהן שביעית הצבע צובע לעצמו אבל לא בשכר שאין עושין סחורה בפירות שביעית ולא בבכורות ולא בתרומות ולא בנבילות ולא בטריפות ולא בשקצים ולא ברמשים. וגרסינן בגמ' ירושלמי (שם) מהו לצבוע בטובת הנאה ומסיק דאסור לצבוע בטובת הנאה טמאים הם לכם וכתיב וטמאים יהיו לכם אלא אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה. ומסיק כל דבר שאיסורו דבר תורה אסור לעשות בו סחורה וכל דבר שאסור מדבריהם מותר לעשות בו סחורה. ופריך והרי חמור, פירוש דאסור מן התורה, ומותר לעשות סחורה, ומשני חמור למלאכה הוא עומד והרי גמל למלאכתו הוא גדל. פירוש אינו עומד לאכילה כי אם למלאכה ולהכי שרי. הרי לך דאין עושין סחורה בטריפה וכיוצא בה כדתנן במתניתין. ומדתנן בסיפא ציידי חיות ועופות שנתמנו להם מינין טמאים דמותר למוכרם, משמע דווקא נתמנו אבל לחזור ולקנות ולמכור אסור. אבל אם יכול הסרסור לסייע לבעל הטריפה למכור לגוי, מותר, ויטול שכר טרחו. יואל ב"ר יצחק הלוי זלה"ה. ואני אליעזר בנו הלוי נראה לי דמותר. דפסקינן בגמ' ירושלמי (שם) הלכה כר' יהודה דשרי אם אין אומנתו תדיר בכך. והתם מפורש שפיר מה נחשב אומנתו בכך. ונתמנה דר' יהודה פירוש נתמנה לו לפי דרכו לקנות ולמכור, ואין אומנתו בכך. כדקתני לוקח ומוכר. וזהו לשון הירושלמי בפ"ז דשביעית תמן תנינן א"ר יהודה אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא הוא אבל יש לו אומנות שלא הוא הרי זה מותר היך עבידא היה יושב ובטל ממלאכתו כל שני שבוע וכיון שהתחיל שביעית התחיל מפשט ידיו ונושא ונותן בפירות עבירה אם יש עמו מלאכה אחרת כשר ואם לאו פסול אבל אם היה יושב ועוסק במלאכתו כל שני שבוע וכיון שבאת שביעית התחיל לישא וליתן בפירות עבירה אפילו שאין עמו מלאכה אחרת מותר. ר' אבא בר זבדא ר' אבהו בש"ר אליעזר הלכה כר' יהודה דמתני' איקלס ר' אבא בר זבדא דאמר שמועה משום זעיר מיניה תני ר' חייא לחומרא היך עבידא היה יושב ועוסק במלאכתו כל שני שבוע וכיון שהתחיל שביעית התחיל לישא וליתן בפירות עבירה אם יש עמו מלאכה אחרת מותר ואם לאו אסור אבל אם היה בטל ממלאכתו כל שני שבוע ובשביעית התחיל לישא וליתן בפירות עבירה אע"פ (שאין) [שיש] עמו מלאכה אחרת אסור לא בדא א"ר אבא בר זבדא א"ר אבהו בש"ר אלעזר הלכה כר' יהודה דמתני' איקלס ר' אבא בר זבדא דאמר (שמואל) [שמועה] בשם זעיר מיניה אף הכא כן א"ר יוסי בר בון תמן אין מלכות אונסת ברם הכא מלכות אונסת. ונ"ל דהירושלמי מדמי הך דר' יהודה להך דתנינן בפרק זה בורר (כ"ד ע"ב) דבתרוויהו כי יש לו אומנות שלא הוא מותר. ומסיק רבא הילכתא כר' יהודה דמתני' דשביעית דעלה קיימינן. ומיהו נראה נמי דהלכתא כר' יהודה דפרק זה בורר דאימתי לפרש [בעירובין פ"א ע"ב]. (שייך לעיל איקלס (רבא) [ר' אבא] פי' שבחוהו חכמים דאמר דבר בשם אומרו אע"פ שקטן ממנו). ואפילו לפום חומרא דר' חייא שרי דאין לך אדם שאין עמו מלאכה אחרת שיהיה בטל ממלאכה ומיוחד לעשות סחורה רק בנבילות וטריפות. וגרסינן לעיל מיניה בירושלמי ר' יהושע נסיב ויהיב בהדין מורייסא ר' הונא נסיב ויהיב בהדין חילטיתא. נ"ל דכל הני איסורא דרבנן הילכך מותר לסחור בהן אפילו אומנתו בכך. תני לא יהא חמשה מלקטי ירק ואחד מוכר אבל הוא מוכר שלו ושל חברו חמשה אחין לוקטין ואחד מוכר על ידיהן א"ר יוסי בר בון ובלבד שלא יעשו פלטר מאי ובלבד שלא יעשו פלטר דלא יהא מזבין בהדין אתרא בכל שעה ואית דבעי מימר דלא יהא מזבין כל שעה תני החנוני שהיה מבשל ירקות בשביעית לא יהא מחשב שכרו על דמי שביעית אבל מחשב הוא על היין ועל השמן ועל ההבטלה ר' אילא מפקד לאילין חלטרייא לא תהוי מחשבי אגריכון על משחה אלא על הטייה. משמע נמי מהכא דלכ"ע אגר (מטילי') [בטלה] שרי למשקל. וכ"ש אדם שיש לו אומנות אחר [ו]מתבטל מאותו אומנות כשעוסק במכירת האיסור. ודכוותה אמרינן בפ"ב דכתובות (ק"ה ע"א) קרנא אגר בטיליה שקיל היכא דמוכח שרי אע"ג דאסור לקבל שכר כדי לדון. ודכוותה אמרינן במסכת נדרים בפרק אין בין המודר (ל"ז ע"א) ואע"ג דשכר שימור שבת אסור, ע"י הבלעה שרי שמשכירו לשבוע או לחודש וכו' כדאיתא התם. ובמסכת בכורות בריש פרק כל פסולי המוקדשין (ל"א ע"ב) גרסינן מעשר בהמה של יתומים מוכרין אותו ומעשר בהמה דגדול ששחטו מבליעו בחלבו בגידו ובקרניו. ומייתי עלה הא דתניא הלוקח לולב מעם הארץ בשביעית נותן לו אתרוג במתנה וכו' עד מבליע לו דמי אתרוג בלולב. ומפליג התם בין היכא דמוכחא מילתא ובין היכא דלא מוכחא מילתא. ובפרק השוכר את הפועל(ים) במסכת ע"ז (ס"ב ע"א) תנן השוכר את הפועל לעשות ביין נסך שכרו אסור שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת אע"פ שאמר לו העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום שכרו מותר וכו'. והתם מיתפרש שפיר בגמרא (שם) ומסיק רבא לעולם דקדוש שכרו בקדושת שביעית ודקשיא לך פועל פועל דלא נפיש אגריה לא קנסו ביה רבנן חמרי' דנפיש אגרייהו קנסו ביה רבנן ומתניתין משום חומרא דיין נסך. הרי למדנו דבהבלעה שרו בשרו וגידיו וקרניו וחלבו. וכל מוכרי טריפה בהבלעה הוא. ואפילו גבי איסורי הנאה הקלו חכמים בשכר פועל ואע"פ שאסור להשתכר וגם תופס דמיו. והוא הדין נ"ל במידי דלאו איסורי הנאה דלכתחילה שרו בהבלעה כההיא דבכורות. וכי היכי דביתומים אחרים מוכרים ולא הם עצמם, הכי נמי בגדול שרי על ידי אחרים ובהבלעה. דכי היכי דמותר למכור לאחר הותר לו נמי בהבלעה לקבל שכר. ותניא בתוספתא דשביעית פ"ה (ה"ה) הצבעין והפטמין לוקחין מורסן מכל מקום ואינן נמנעין. נבילה ואין מוכרין אותה מחרוזות מחרוזות אבל מביאין חתיכות חתיכות על גבי מוטות ולא יהא מביא כלבים כופרים וחולדת הסנאים וחתולים וקופים ומוכרן לגוי ולשכור עליהן אבל המורייס וגבינת בית אוניקי הפת והשמן שלהן מותר למוכרן ולשכור עליהן. ונ"ל דהיינו טעמא, דאסור לגדל כלבים קופים וחולדת הסנאין וכו' כדאיתא בפרק מרובה (פ' ע"א), ומדרבנן אסור לעשות בהן סחורה דלאו למלאכתו עומד דחשו חכמים לתקלה [שמא] ישהא אותם מפני ריוח שלו. כדאמרינן בעלמא שמא יגדל מהן עדרים בתמורה (י"ח ע"א וש"נ). וכן חשו לתקלה בריש מעשר בהמה (בכורות נ"ג ע"א) ובסוף פ"ק דפסחים (כ' ע"ב) וביומא (ס"ו ע"א) ובבבא קמא (קט"ו ע"ב). אבל מורייס וכו' איסורן מדרבנן והילכך שריא. והיינו טעמא נמי דאסור לעשות סחורה בבכורות וכן בנבילות וטריפות. דהתם ליכא קרא וטמאים יהיו כמו בשקצים כדפרי' לעיל. ובפירוש סדר המשנה ראיתי שפירש נמי כדברי, רבינו יצחק מסימפון. לא בבכורות, משום דאתי לידי תקלה. וכלל זה אמרו חכמים כל דבר שאסור מן התורה אסור לעשות בו סחורה, פירוש בקביעות. זהו לשונו. משמע מדבריו דאין אסור אלא א"כ אומנתו בכך. ופירש לה אליבא דהילכתא אע"פ שלא פירש הרב דבר זה על דברי ר' יהודה מכל מקום לפי דרכו פירש כן ארישא דרישא ולא אפלוגתא דר' יהודה ורבנן. ועוד ראיתי שפירש רבינו. ר' יהודה אומר אף מי שלא היה צייד וכו' וחכמים אוסרין, ואמרינן מאי טעמא דרבנן דבציידים שרו ובהדיוטות אסור ותירץ ר' יוסי בר' בון בגמרא ירושלמי תמן אין מלכות אונסת הכא מלכות אונסת, פירוש לוקחת מס מן הציידין. ע"כ לשונו. ורוצה לומר שהתירו לציידין למכור מפני שנותנין מס למלך מן הציד ואין להם לפרוע אלא מזה שנתמנה להם מה שאין כן באדם אחר. ולפי פירושו חסר בירושלמי דידן, מאי טעמייהו דרבנן. וכן נראה דאליבא דר' יהודה בדוחק הוא בא לפרש. ומיהו תימא לי דרבנן דאוסרין היינו ת"ק אבל אם היו אוסרין אפילו בנתמנו הוה אתי שפיר. ומכל מקום עיקר פתרון מלכות אונסת כדפירש הרב.
ונראה בעיני שיש ראייה לענין זה שהתירו דבר שאין בו איסור מן התורה מפני דוחק ממון. דתנן (דמאי פ"ב מ"ד) הנחתומין לא חייבו אותם להפריש אלא (תרומה) [תרומת] מעשר וחלה. ומייתי לה בפ"ק דסדר יומא הלכה ללישכת פרהדרין (ח' ע"ב) ופריך עלה תלמודא וכו' אלא מעשר שני נסקיה וניכליה בירושלים ומשני אמר עולא מתוך שפרהדרין הללו חובטין אותם כל שנים עשר חודש ואומרים להן מכרו בזול לא אטרחינהו רבנן. פירוש כל שנה הממונין מעיינין במכר שער העיר, ואילו היו מוציאין יציאת הדרך היו מפסידין שאעפ"כ היה להן למכור בזול, לכך סמכו לומר שרוב עמי הארץ מעשרין הם ולא יעלו לירושלים. ועוד נ"ל דאין אסור למכור נבילות לקנות אותה אלא באיטליז בפרוטרוט מחרוזות, דהתם איכא למיחש לתקלה כדתניא (תוספתא שביעית פ"ה ה"ה) ואין מוכרין אותם מחרוזות, אבל שלימה או חצייה או חתיכות נתח ירך וכתף שרי כדמסיים בברייתא. ותנן נמי (שביעית פ"ז מ"ג) לא יהא לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק. וסתם שוק היינו מוכר מעט מעט, מדלא קתני ומוכר סתם. וקרובי ר' אליעזר ב"ר יוסף הביא לי ראייה להיתירא מפרק כל הבשר (ק"ו ע"א) דאמרינן כי אתא רב דימי אמר מים ראשונים האכילו בשר חזיר וכו', ורבין קאמר האכילו בשר נבילה. ומפורש במדרש תנחומא (פ' בלק סי' ט"ו) שהיה מוכר בשר נבילה לגוים, ולישראל בשר שחוטה. והיה סבור ישראל המוכר שהגוי היה האורח מפני שלא נטל ידיו והאכילו בשר חזיר או נבילה לרבין. ולא מסתבר לאוקמי בנתמנו כגון גר וגוי שירשו אביהם גוי או נתמנה לו על ידי צידה כשהיה צד צבי. ובאיסורא נמי לא דחיקינן ומוקמינן לה, כיון דמייתי לה תלמודא (עי' יומא פ"ג ע"ב) מההיא עובדא וכ"ש מראיות דלעיל שהבאתי מהם להיתר ומכירה זו היתה בהיתר שהיתה לו גם אומנות אחרת או בעניינים אחרים שפירשתי לעיל. ולא להכריע את אבא מרי באתי אך הלכה אני דורש. אבי העזרי. אע"פ שאיני כדיי איני רשאי למשוך ידי ממצות מורי אבי העזרי. מה שפסק מורי להתיר סחורה [ב]נבילות וטריפות וסמך על מה שפסק בירושלמי כר' יהודה דאמר ובלבד שלא תהא אומנתו בכך, לא פסק ולא חדש בירושלמי אלא כפסק גמרא דידן בפרק זה בורר (כ"ו ע"ב) דפסיק ר' אבהו א"ר אלעזר הלכה כר' יהודה אסוחרי שביעית לפסלן לעדות, אבל בסחורת דברים האסורים [לא] פסק מידי. ופי' דירושלמי הלכה כר' יהודה דמתניתין, דזה בורר דמייתי תמן תנינן. (ומסקנ') [ומקשה] תמן א"ר בא בר זבדא ר' אבהו בש"ר אלעזר הלכה כר' יהודה דמתני', תמן, פי' בפרק זה בורר, אף הכא כן הכא בסחורה דברים האסורים שמחלוקת בין יש לו אומנות שלא הוא לאין לו, נלמד משם לכאן דהלכה כמותו, א"ר יהודה בר בון מלכות אונסת, פירוש גבי סוחרי שביעית נקל כר' יהודה מפני האנסין, כדמפ' בפרק זה בורר (כ"ו ע"א) משרבו האנסין מאן נינהו ארנונא, ותני עלה בתוספתא דפרק זה בורר (פ"ה ה"ב) ר' מאיר היה קורא אותן אוספי שביעית, כלומר וכשרין, ר' יהודה היה קורא אותן סוחרי שביעית ופסולין, ובכולן היה ר' יהודה אומר בזמן שאין להם אומנות אחרת פסולין. ואין חילוק בין אוספין לסוחרין שמחמת אונס מלכות מי שלא היה לו תבואה לעישור המלך היה קונה, הילכך מכשיר אפילו סוחרי' כשיש להם אומנות. אבל כשאין להם אומנות אחרת הרי אומנתו בכך בלא אונס מלכות. הכא בסחורה דברים האסורים אין אונס מלכות [לא] קיימא לן כוותיה אלא לעולם אסור כרבנן. אע"ג דלפי סוגיית הירושלמי משמע תמן, מתניתין דפרק זה בורר, נקט לה הכא אגב שיטפיה גירס' גמרא ירושלמי (ופרק) [דפרק] זה בורר (נקט לה הכא) כי גם פעמים רבות נמצא גם בתלמוד בבלי שלנו דלא מקפיד בין הכא להתם להחליף. ובירושלמי דזה בורר (פ"ג ה"ה) איתמר לגירסא זו אמתניתין דזה בורר דפסיק כר' יהודה ר' אבהו בש"ר אלעזר קודם שהזכיר משנת שביעית. ותו דהתם בגמרא דידן דפרק כל שעה (פסחים כ"ג ע"א) אסר לה ובין ת"ק לתנא בתרא חכמים אוסרים נראה דאיכא בינייהו דאפילו נתמנה להן אוסר תנא בתרא. שמחה ב"ר שמואל.
